שווה להיות "חוצפנית". יום האישה מתקרב, ואני מרגישה צורך עז להעביר הלאה כמה שיותר. אני לוקחת אותנו לפעם הראשונה ששמעתי מנהל קורא לעובדות שלו "כוס". כן זה עם הנקודה באמצע, לא מעל (אגב, אני מחבבת את המילה וגם את המשמעות שלה אך מעדיפה לא להיקרא כך, אלא בשמי הפרטי, ענת ). הייתי בת 23, מלצרתי בבית קפה משפחתי במרכז מלא בחבר'ה טובים, תקופה מדהימה..

עד שיום בהיר אחד הגיע ההוא נטול הערכים לנהל אותנו. אני זוכרת את הפעם הראשונה ששמעתי אותו אומר "כוס בואי לפה". אני חושבת שנדבקו לי קיסמים בין העיניים. האמת, שהוא מעולם לא קרא לי כך, אלא לאחרות.. אבל זה הספיק לי כדי לזעום. האמת שכולנו זעמנו! ואחרי כמה שבועות העליתי את הנושא בישיבת עובדים, אך לאחר שכולם נאלמו דום בישיבה, נותרתי בודדה במערכה, וכעבור שבועיים זומנתי לשיחה ופוטרתי. באסה נכון? כן ,באסה וחוסר צדק מעצבן.

אבל!! אני זוכרת משהו יותר חשוב, אני זוכרת את השיחה עם אמא שלי, כשסיפרתי לה שההוא נטול הערכים קרא לבנות האחרות כוס. אני זוכרת את העשן שיצא לה מהנחיריים, אני זוכרת את התוקף המלא שהיא גיבתה אותי, אני זוכרת שהיא הבהירה לי שזה מעשה שעבר את גבול הטעם הטוב. היא יכלה להגיד לי "בקטנה" היא יכלה להגיד לי "תחליקי ענתי, הוא לא קרא לך ככה". היא יכלה גם להזהיר אותי ולעורר בי פחד שמא יפטרו אותי אבל היא בחרה לגבות אותי. ואני הייתי בחורה בת 23, מתנסה ולומדת על החיים, קיבלתי מסר ברור שהתחושות שלי הן הדבר הכי חשוב.

עכשיו אני לוקחת אתכם ואתכן כמה שנים קדימה, עבדתי במקום מכובד שכזה.. עד שיום אחד בזמן שאני עובדת לי מול המחשב, אותו נטול ערכים רק בגיל של אבא שלי עמד ובהה בי. אני זוכרת שבפעם הראשונה זה היה מוזר, בפעם השנייה כשעמד 5 דקות בלי לזוז ובהה זה היה מוזר מאוד ובפעם השלישית כשעמד והפשיט אותי רבע שעה במבטו בעודו נשען על הקיר, ומודיע לי שהוא מאד נהנה מההופעה הכפויה, הגבול עבר. ושוב מיד דיברתי עם אמא שלי. הפעם הלביאה רצתה לשתול אותו במקום ולבוא ולהרים את הבניין. אבל אני ילדה גדולה ואמא כבר לא באה איתי ליום הורים. שתבינו, אני מאוד אוהבת שמחמיאים לי, אני לא אשכח את ההוא שזרק לי מהאוטו "את האמא הכי יפה בעולם" בעודי מרגישה הכי רחוקה מזה בחופשת הלידה שלי. אני גם נהנית שמתחילים איתי עדיין למרות שאני נשואה ותמיד אומרת "תודה, זה מחמיא לי אבל אני נשואה". אבל מה שאני לא אוהבת ולא נעים לי זה כשאני מרגישה שפולשים לי לטריטוריה. אז למחרת החלטתי לצאת במעשה! נכנסתי אליו למשרד, סגרתי את הדלת באסרטיביות, הסתכלתי לו בעיניים ואמרתי לו " תקשיב, זו הפעם האחרונה שאתה עומד ומסתכל עליי ככה" איימתי עליו גם במשהו, באסה שאני לא זוכרת במה!!! אבל אני זוכרת שאמרתי כזה בסגנון "אם עוד פעם זה קורה אז..." התוצאה! לא רק שהוא לא הסתכל עליי יותר, אלא גם פגש את הרצפה כל פעם שעבר לידי. הפרדוקס הוא שמרוב שהוא נלחץ, הוא סיפר את זה לכל חבריו הגדולים במשרד וכעבור חודש, הבוס שלי הזמין אותי לשיחה ופוטרתי.

באסה נכון? מצד אחד כן אבל מצד שני יצאתי עם חיוך מאוזן לאוזן לעבר החלומות שלי. ומבפנים הרגשתי גדולה מהחיים והם הרגישו לי אבודים ומפוחדים. ויש עוד מלא סיפורים, יש את ההוא שעיקם לי את האופניים כי הגלגל הקדמי "פלש לחנייה של המרצדס", התפרצתי למשרד שלו וצרחתי עליו, ועד שהוא לא התנצל בפניי, לא עזבתי אותו מול כל המשרד שלו ועוד כל מיני כאלו שאחר כך היינו יושבים כל החבר'ה ודנים בהם שעות.

המסר שלי בפוסט הזה הוא: שבכל הסיפורים עומדות שתי נשים. אני ואמא שלי. אני הג'ינג'ית, ואמא שלי שנותנת לי גב מלא להשמיע את קולי. הסיפורים האלו יכלו בקלות להיגמר בתחושה שמועכים אותי, שהקול שלי לא נשמע, שאני לא חשובה, שכבודי נרמס, אבל הסיפורים האלו משעשעים אותי וממלאים אותי היום. אלו סיפורים של הצלחה מבחינתי. כי הצלחה מבחינתי היא תחושת הערכה עצמית ושלמות. תחושה שהקול שלי נשמע בעולם.

אני פוגשת כל כך הרבה נשים חזקות, מצליחות ומדהימות שאני מלווה ביום יום ואצל כולנו יש מחלה נוראית של "לא נעים", והרבה פעמים הלא נעים בא על חשבון ההערכה העצמית שלנו. ואני לא מדברת על מיקרים שהפתיעו אותנו ולא היה לנו מנוס, אני מדברת על המקרים בהם כן יש לנו בחירה. אמא שלי לימדה אותי שאני הדבר הכי חשוב, ומעולם לא דאגה לחנך אותי כי "לא נעים". מעולם לא עניינה אותה הדודה שמעקמת פרצוף או הדוד הכועס שלא קיבל נשיקה. היא תמיד האמינה בי והסבירה לי שתמיד יהיו לי עוד עבודות ועוד אופציות ושהגבול שלי, הגוף שלי, התחושות שלי, הנפש שלי, הכבוד שלי, זה הדבר הכי חשוב בעולם.

אמא שלי גיבתה אותי להיות "חוצפנית" בעיניי הדור הוותיק! אבל בזכות זה שאני "חוצפנית", אני מובילה את חיי ואת הנשים שאני מלווה, להיות "נשות העולם החדש". נשים אמיצות שמביעות את הקול שלהן בעולם בכל תחום בחיים שלהן. כי לא לכולנו יש אמא כזו, והיום אני מאושרת להעביר את זה הלאה. אז יש לי בקשה מכן, לכו תלמדו את הבנות שלכן שהן הדבר הכי חשוב שיש, לכו תלמדו אותן להביע את הקול שלהן בעולם ותגבו אותן במכשולים בדרך כי תכלס זה קשה לבד..ואם הבת שלכן באה ומספרת לכן סיפור שהוא לגמרי לא נעים עבורה תלמדו אותה איך שיהיה לה נעים. בהצלחה.

​